הגיע הזמן לצאת מהחדר - שינה של בני 5 ומעלה

לילה. השעה שמונה, או תשע. אתם יושבים ליד המיטה, מחכים. הילד מתהפך, מבקש עוד סיפור, רוצה מים, מחייך חיוך קטן שובה לב – ואתם שם. רבע שעה. חצי שעה. לפעמים שעה. אתם כבר יודעים שזה לא ממש עוזר, אבל איכשהו… זה מרגיש קל יותר מלהתחיל שינוי.

הרגל ישן וטוב, נכון? אז זהו, שלא כל כך טוב.

שינה של בני 5 ומעלה

למה זה קורה?

בואו נדבר דוגרי: הורים לא נשארים ליד המיטה כי זה החלום שלהם לסיים את היום על השטיח בין הלגו לפאזל. לרוב, זה מגיע ממקום של אהבה, אשמה, עייפות או פשוט רצון לסיים את היום בשקט. “מה כבר קרה, עוד כמה דקות לידו וזהו” – כך זה מתחיל. מהר מאוד, זה כבר לא “עוד כמה דקות”, אלא טקס שלם, שבו אתם מחליפים את הכרית, השמיכה… והעצמאות של הילד.

מה הבעיה עם זה?

הרבה. אבל נתחיל מהעיקר: כשילד מתרגל להירדם רק כשאתם לידו, הוא בעצם לומד לא להירדם לבד. המוח שלו לא מקשר בין המיטה לשינה, אלא בין ההורה לשינה. זה נשמע מתוק בגיל חמש, אבל נסו לחשוב מה קורה בגיל תשע, או כשישנים אצל חבר, או כשמתעוררים באמצע הלילה – הנוכחות שלכם נדרשת כמו חיתול או מוצץ בגיל שנה.

אבל זה עובד… לא?

אולי. בטווח הקצר זה מרגיע, עוזר לכם להרגיש שאתם עושים “מה שצריך”. אבל בטווח הארוך – הילד לא באמת לומד להירגע בעצמו. זו בדיוק התקופה שבה חשוב לבנות עצמאות סביב שינה, ביטחון עצמי, ויסות רגשי. כל אלה לא גדלים כשאתם יושבים כמו שומר לילה ליד המיטה.

אז מה המחיר?

• שינה תלותית – הילד מתקשה להירדם לבד, ולחזור לישון בלילה כשמתעורר

• הגבלת חופש – לינה אצל חברים? בעיה. טיולים שנתיים? מלחיץ

• עייפות של כולם – ההורים מותשים, הזמן הזוגי נעלם, והילד לא באמת ישן טוב יותר

• פגיעה בעצמאות של ילדכם גם במקומות אחרים במהלך היום

אפשר לשנות – בלי דרמות

החדשות הטובות? אפשר לצאת מהחדר – בלי אשמה ובלי להעלם פתאום. הנה כמה טיפים שיכולים לעזור:

• הדרגתיות היא שם המשחק: לא חייבים “חתך חד”. התחילו בלהתרחק לאט – מכיסא ליד המיטה, אל הדלת, ואז מחוץ לחדר.

• טקס שינה עקבי: מקלחת, סיפור, חיבוק – אבל אז פרידה ברורה.

• עידוד עצמאות: שבחו כל ניסיון של הילד להירדם לבד. גם אם זה לא מושלם, תנו לו להרגיש שאתם סומכים עליו.

• היו זמינים רגשית – מרחוק: הילד צריך לדעת שאתם שם – גם אם לא פיזית על הכיסא. לפעמים מילה מהמסדרון שווה יותר משעה של נוכחות.

לסיכום:

ההירדמות היא תהליך. וכמו כל תהליך, גם אותו הילד צריך ללמוד לנהל לבד. ההורה לא אמור להיות “כרטיס הכניסה לשינה”. תנו לו את הכלים, תנו לו את הגבולות – ובעיקר תנו לו את האמון שהוא יכול. כי הוא באמת יכול.