היום שאחרי...
החורף הזה, לא יודעת מה יש באוויר - גרר איתו הרבה מחלות. בתחושה שלי יותר מהשנים האחרונות.
משפחות שלמות חולות ברוטציה או בתקופות חופפות.
הורים, ילדים, בגן ובבית הספר - המון המון חולים.
כשהילדים שלנו חולים, אנחנו מרגישים את הצורך האישי שלהם. יש ילדים שזקוקים ליותר חום וקרבה ויש כאלה שמעדיפים את השקט והמנוחה. כל אחד מכיר את הילד שלו ומשתדל לתת לו את הטוב ביותר עבורו.
באופן טבעי אנחנו יותר רחמנים בימים אלה, יותר מפנקים, יותר מאפשרים גם ביום וגם בלילה.
ילדים שבימים בריאים נרדמים לבד, בימי מחלה זקוקים ליותר קרבה לפני השינה, לליטופים, לעזרה בהרדמות. הם מתעוררים יותר בלילה כי כואב להם, כי עולה להם החום, כי הם מצוננים ולא מצליחים לנשום בקלות ועוד אי אילו סיבות.
כולם יותר עייפים בימים אלה (עברתי בעצמי כמה לילות לבנים שהזכירו לי את התחושה שאיתה הורים מגיעים אליי - עייפות קיצונית) ועדין אנחנו מגייסים את מירב המשאבים לבריאות המשפחה.
ואז הם מבריאים... חוזרים למסגרות, חוזרים לשגרה ועדין משהו בהתנהגות שלהם שונה ממה שהיה לפני המחלה.
זה טבעי!!
יש ילדים, שבימים שאחרי המחלה יהיו יותר בוכיים, יבקשו דברים בבכי, יתפנקו יותר וינסו לקבל את אותה התייחסות שקיבלו בימי המחלה.
יש ילדים שהשינוי יבוא אצלם לידי ביטוי ביותר כעס, מאבק וצורך מוגבר שדברים ייעשו בדרך שלהם.
בדרך כלל זה תופס אותנו ההורים לא כל כך מוכנים. חשבנו שהכל כבר בסדר, שהבראת, מה גורם לך להתנהג ככה?
התשובה נמצאת ברווחיות של הילד. מה אני מרוויח מההתנהגות של ההורים שלי. אם בזמן המחלה איפשרו לי לישון עם ההורים, קילחו אותי, הרימו אותי יותר על הידיים וכו' (תלוי בגיל ובסיטואציה), אני מצפה להתנהגות דומה גם כשאני מבריא. אני בתור הילד מנסה להמשיך לקבל את אותן מותרות שקיבלתי כשהייתי חולה ולכן אני מנסה לדמות את המצב על ידי יותר בכי או כעס. הרגשות מוקצנים ומוחצנים מהרגיל.
אני באופן אישי נוהגת לפי הנחיות משרד החינוך :) מאפשרת עוד 24 שעות אחרי החום לנסיונות קבלת שירותים של מעבר. יותר פינוק, יותר וויתורים ויותר זמן אישי אם מתאפשר. אך ביום השני להבראה, אני כבר מצפה מבנותיי לחזור למסלול ועל כן חוזרת בעצמי למסלול של התגובות הרגילות היומיומיות שלנו.
אותן ציפיות במסגרת עבודות הבית והחובות הכלליות שלהן ומהצד השני אותה חזרה לשגרה של משחקים, השתוללות, חוגים וחברות.
הילדים זקוקים לנו ההורים בשביל לחזור למסלול וכשהם בתוך הרגרסיה ההתנהגותית שהגיעה אחרי המחלה, הם מצפים מאיתנו לגבולות ברורים והתנהלות דומה למה שהיה לפני המחלה בשביל 'לחזור למסלול'.
ברגע שאנחנו מאבדים את דרכינו ההורית בעקבות אותה רגרסיה, זה יכול להוביל לרגרסיה מתמשכת של יותר כעס, תסכול ובכי שמובילה אותנו ההורים לתגובות פחות סבלניות ויותר שורדות נוכח המצב. זה יכול להוביל למאבקי כוח שלא בהכרח היו בבית לפני כן.
כתבתי את הבלוג הזה בשבילכם ההורים שלא מבינים מה קרה לילד שלי מאז שהיה חולה ולמה כל כך קשה לנו לחזור להתנהלות המשפחתית הרגילה שלנו ובשאיפה - הרגועה שלנו.
קחו נשימה עמוקה, תהיו שם בשבילם, תכילו את הקושי שלהם, תאהבו, תחבקו, תנשקו ותהיו עבורם מורי דרך לאנשים שאתם רוצים שיגדלו להיות.
סוף חורף בריא לכולם.